שלמה בזם - רקע אישי

במבט אחורה, ברטרוספקטיבה הכל נראה מאד ברור, הדרך נראית שקופה וצלולה. זה לא היה ממש כך במהלך הדרך.... נולדתי בתל אביב, חיינו בדירה קטנה וצנועה בקומת קרקע בצפון הישן , למשפחה שתרמה רבות למה שמכונה היום "שלמה" , אימי חנה, ילדה אותי בניגוד לעצת רופאיה, כשהיא כבר חולה במחלת הפרקינסון. כנראה שהחוזק שלה, והחמלה האין סופית שלה עיצבו במידה רבה את דמותי. אימי היתה מאד ישירה, ללא פחד, עם חוסן נפשי יוצא דופן, וטיפלה בחיות ובבני אדם באופן טבעי לחלוטין ללא מורא. בעבר הקימה את בית – קיי , בית לשיקום הפצועים הקשים של הפלמ"ח, ועסקה בעבודת יד ובאמנות. אבי, ניצול שואה, אשר עלה לארץ לבדו בגיל 14 מגרמניה, היה אומן עם שאיפות גדולות, ומוכשר ביותר. עסק בציור וביצירה אמנותית כל חייו, מורד ואנרכיסט, שובר מוסכמות, ואינו יודע שבעה לעולם. תלמיד נצחי, בעל נפש סקרנית כשל ילד, מדבר חמש שפות, איש עולם, רודף צדק ובעל אינטלגנציה יוצאת דופן.

מסך ראשון: התחלה

את החיכוך שלי עם העולם החלתי כבר בגיל צעיר, והמסגרות של בית ספר / תנועת נוער / חברה. מעולם לא התחברו איתי, מצאתי עולם מלא בספרים ובסיפריות, וגמעתי בממוצע ספר בכל יום, עד שנתרוקנו המדפים בספריה המקומית. בבית הספר היתה הסכמה ביני ובין המורים, כי אני לא אפריע להם, והם לא יפריעו לי. למעשה מעולם לא הכנתי שעורים או למדתי משהו בכל שנותי בבית הספר היסודי ( לתיכון רגיל כלל לא הלכתי) וסיימתי באנחת רווחה את בית הספר היסודי בתל אביב.

מסך שני: תחילת התהיות , השיעור הראשון

אז עברה המשפחה לירושלים, השנה היתה 1972, אבי מצא כי בירושלים ישנו תיכון "ניסויי" ואמר ששם אולי אסבול פחות.... ואכן ביליתי שם כ 3 שנים בעיקר בטיולים, בעיסוק בתחביבי – צילום, ובלימוד קרטה ופילוסופיה מזרחית. שם פגשתי את מורי הראשון, שמו היה מאיר ! הוא היה אמריקאי, עם הסמכה לרבנות, מורה לקרטה, פילוסופיה, ותנ"ך, והא גם ניגן על חליל צד. מעין תוצר של התרבות ההיפית של שנות ה-60 בארה"ב. שם לראשונה, בגיל 14, הבנתי כי ישנו משהו מעבר לנראה לי, משהו שאינו ניתן לתפוש אותו, משהו שאינטליגציה ומילים אינן יכולות לחדור, ושניתן להפנימו רק על ידי גישה אחרת לחיים, חקירה מתמדת, והתבוננות פנימה. קרטה. אמנויות לחימה ותנועה. אלו מלוות אותי מאז, ואני מתרגל אותן כבר 45 שנה. עשיתי כמובן את כל המסלול המקובל , למדתי אמנויות פנימיות וחיצוניות, אצל מורים שונים, והוסמכתי ללמד ולהמשיך לתרגל. החיבור גוף – נפש נהיה עבורי טבעי וברור יותר ויותר במהלך השנים, למדתי יוגה , צ'י גונג, וטאי צ'י , ואלו התחברו לזרם אחד של גוף תודעה. יחד עם זאת החלתי כבר בגיל 14, לחקור את הפילוסופיה או את הגישה הקרויה "זן" , ואת התרבות היפאנית בכלל, היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בקיר אטום, לא הבנתי אינטלקטואלית מאומה מאותו "זן" , והנחייתו של מורי אז, היתה פשוטה "תפסיק לחשוב", אימוני הקרטה קיבלו תפנית חדה עקב הנחיה זו, הבטחון שלי כי ניתן ע"י מחשבה לפתור את חידת חיי עורערה לחלוטין. גיליתי עולם אנרגטי אחר ומופלא.

מסך שלישי: נקודת המפנה

כאשר הייתי בן 17 נהרג אחי , יצחק , בפיגוע בירושלים. הוא היה בן 24. ארוע זה היווה את נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחיי, נפגשתי ישירות עם המוות, ועם הסבל, באופן ובצורה שלא ניתן להתחמק... ומשם באופן זה, החלתי לחקור לעומק את הנושאים האלו בצורה ישירה, על עצמי.

מסך רביעי: הדרך נפתחת

בערך בגיל 40, התחלתי לחקור את המדיטציה, תחילה לבד, לאחר מכן בחוגים, שיעורים, וקורסים שונים. גם עולמות אלו התחברו ישירות לכל השלבים הקודמים (אמנויות הלחימה) והעמיקו מאד את ההפנמה שלהם. חקירה זו היא אשר הביאה אותי מייד לאחר מכן, לפגישה ישירה עם בודהיזם, זה קרה בנפאל - בקטמנדו, נפגשתי עם מורי קרמה צ'גמה רינפוצה, ענק רוח טיבטי אשר פגש אותי בביתו. נדמה היה כי פגשתי את סבי.