כיצד נדע את ההבדל בין התקדמות אמיתית בתרגול המדיטציה , או האם אנו רק עושים את עצמנו ?
ראשית, כאשר אנו משתחררים פנימית כתוצאה מתרגול זה, אנו יודעים זאת באופן אישי. התחושה והאנרגיה גם מחלחלת בצורה אשר מורגשת ע"י אחרים.
אחת מהאיכויות של הפנמת הריקות היא שהמחשבה "אני" או "עצמי" נשמטת כחסרת בסיס, ולפיכך מתמוססת. אין נוכחות של "עצמי". דרך זיהוי והפנמה של מהות הרייקות, במקום להיות מרוכז בעצמי ואגואיסטי, אנו חשים מאוד פתוחים וחופשיים. נראה כי הכל אפשרי, אנו יכולים להיות בכל מקום, והכל נראה תקין. אנו איננו מקובעים או קשורים בצורה כלשהיא.
בקצרה, השורה התחתונה במצב המדיטטיבי, היא האם האשליות שלנו מתפרקות. על ידי שהיה בחכמה, שרשרת המחשבות אשר קושרת את המחשבות המתעתעות יחדיו, לפתע אינה מחברת מאומה, ובאופן טבעי מתפוגגת. אין יותר רדיפה אחרי מחשבות מן העבר או הזמנה למחשבות מהעתיד, הרווח שנוצר משמעותו שכל התהליך האשליתי נמוג.
התוצאה , או האפקט המצטבר , נראה בברור לאחר המדיטציה, בחיי היום יום נראה הרבה פחות השתוקקות, ורצון לרדוף אחרי דברים. נהיה הרבה יותר שבעי רצון ונינוחים, ויהיה בנו יותר מסירות, הערכה, וחמלה. כך זה נראה כלפי חוץ.
זוהי למעשה שאלה טובה, מכיוון שעלינו לוודא כי שיש התקדמות אמיתית בתרגול שלנו. לעיתים עלינו להביט על עצמנו ולשאול: " מה קרה איתי , האם יש שיפור באישיות שלי ? באופי שלי ? האם יש לי פחות האחזויות בדברים ? האם יש בי פחות השתוקקויות ? פחות אלימות ? האם אני פחות או יותר עמום ? לאיזה כיוון אני באמת הולך ? האם אני משתפר או לא משתפר ?
אנו יכולים לשאול " " אני מודט כבר 5 שנים, 10 שנים, 15 שנה, מה באמת קרה ? האם אני יכול באמת לראות שיפור כאשר אני משווה את עצמי כעת למה שהייתי בעבר ? זה טוב מאד לדווח לעצמנו בצורה כזו, ולבחון האם ישנה התקדמות.
זה אולי נשמע מוזר לומר זאת, אך כאשר אנו מתרגלים במקום שבו אין תמיכה חיצונית לתרגול הדהרמה - מקום בו אנשים אינם ממש תומכים או מכדים את העודה כי אנו מתרגלים רוחניים - יתכן כי זהו מקום יותר מתאים למתרגל כנה באמת. למעשה יתכן כי זה יהיה קל יותר . מי יודע ? יתכן כי במקום בו יש תמיכה משמעותית בתרגול ואימון , ימצאו אנשים רבים אשר אינם מתרגלים בכנות.
עלינו להעסיק את עצמנו בשאלות אלו : האם אנו באמת מתאמן בכנות ? האם אני באמת מתקדם ? עלינו לבחון את עצמנו שוב ושוב. כאשר אנו מתאמנים לאורך זמן, אמת המידה שלנו צריכה להיות : האם הרגשות העוכרים שלנו מתמעטים ? האם חכמה מתפתחת ומתגברת ? כן או לא ? עלינו לבחון עצמנו בכנות בדרך זו.
How does one know the difference between really progressing in meditation practice, and just looking like it from the outside?
First of all, when one’s being is liberated from within through this practice, one knows it personally. That atmosphere or feeling also seeps out in a way and is felt by others.
One of the qualities of recognising emptiness is that the thought “I” or “me” has no longer any basis, and thus it dissolves. There is no self-identity present. Through recognising and realising the empty essence, instead of being selfish and self-centered, one feels very open and free. It feels like everything is possible; one could just go anywhere; it is all okay. One is not really fixated or tied down.
In short, the bottom line during the meditation state is whether or not your delusion falls to pieces. By letting be in wisdom, the string of thought which ties confusion together is suddenly no longer tying anything together, and it naturally falls apart. When there is no pursuit of past thought and no inviting of future thought, that gap means that the whole delusory process vanishes.
The effect of that — the afterglow, you could say — shows itself in the post-meditation. In daily life one has much less craving and compulsion to chase after things. One is much more content and at ease, and possesses much more devotion, appreciation, and compassion. That is how it shows itself outwardly.
This is actually a good question, because we need to take care that there is real progress in our practice. Every so often, we may have to look back and assess: “What has happened with me? Is there any improvement in my personality, in my character? Am I more or less attached to things? Do I have more or less craving, more or less aggression? Am I more or less dull than before? In which direction am I really going? Am I improving or not improving?”
We may think, “Now I have been meditating for five years…ten years…fifteen years. But what has really happened? Can I discern any real improvement when I compare how I used to be with how I am now?” It’s very good to scrutinise yourself that way, to check and see if there is any progress.
It may sound a little strange to say this, but when one practices in a place where there is no external support for dharma practice — a place where people don’t necessarily respect and praise the fact that you are a spiritual practitioner — maybe it is more possible to be a really genuine practitioner. In fact, maybe it is much easier. Who knows? Conversely, in a place where there is a lot of support for practice, there may be plenty of people who are not really practicing genuinely.
We should be concerned with these questions: Am I really practicing in a genuine way? Am I really progressing? We need to check ourselves, again and again. As we practice more and more, the basic guideline is: Are our disturbing emotions diminishing? Is wisdom developing and increasing? Yes or no? We should examine ourselves honestly in this way.